הגיע הזמן לתת לה שוב פעם לדבר.
פתח.
--
הייתי צריכה לאייש. כולם הלכו. לטקס, לעל האש, השד יודע כבר מה זה היה. בחרתי להשאר.
ואז הם נכנסו לחדר. שלושתם. חיילים טובים. למרות שאחד מהם היה קצת סתום. בסוף הוא עזב.
הם התחילו להציק לי, להציק לי ממש. בהתחלה זה היה מצחיק ואז זה נהיה גס יותר וגס יותר וגס יותר. אני סוגרת את העיניים כדי למצמץ
אני בחדר, במיטה שלו. הנשק שלו כמובן שם כי לוחם.
פותחת אותן אותן, אני שוב איתם. הם ממשיכים, אני דורשת מהם שיצאו. אני צמודה לקיר. הם לא יוצאים. חושבת לאיים עליהם עם הנשק, אבל הם שלושה ואני אחת ובכל מקרה כולנו עם נשק. אני סוגרת אותן כדי למצמץ, אני בוכה לו שיפסיק. אני מדמיינת אותך מגיע מהקצה השני של הארץ ושובר את הדלת כדי להוציא אותי משם. אני פותחת אותן וזה נמשך ונמשך עד שנמאס להם להציק לי והם יוצאים. רגע אני פה, רגע אני שם.
פתאום, אין פה אף אחד יותר. לא הלוחם, לא שלושת הדפקטים האלה. פתאום נזכרתי איפה אני ושהחדר ריק.
אני מעבירה שיחות, מודיעה שהולכת לשירותים. כמובן שאני יוצאת עם הנשק. אחרי שאני בוכה כמה דקות ומצליחה לשכנע את עצמי לא לדפוק לעצמי כדור בראש בתא השירותים הקטנטן הזה, נכנסה לי לראש תמונה של המפקד שלי מגהץ את המדי א' הכחולים שלו להלווייה שלי וברחתי מהתא. אני הולכת למשרד של ***. חיפשתי מישהו אנושי. צחקתי איתו קצת, הוא צחק איתי, איזה חמוד הוא. חזרתי לחדר והעברתי שיחות בחזרה. ביקשתי סליחה, הוא אפילו לא הבין על מה. כולה הלכתי לשירותים.
אף אחד משם לא יודע ולא ידע. לא רוצה לעשות בעיות, רק רוצה לחיות את החיים שלי ולדמיין שזה לא קרה.
--
הלכתי לחדר מולי ומצאתי את ****. זה לא בסדר כרונולוגי, אלה שברי זיכרון.
"תקשיב... יש לי בעיה."
"מה קרה..?"
"אממ... אני צריכה שתעזור לי."
"......"
"אני לא יכולה לאכול. אני כבר כמה ימים לא יכולה לאכול. ואני מתחילה להנות מזה.
אם לא תשים לזה סוף, זה ייגמר רע." פעם אפילו לא ידעתי למה הרגשתי ככה.
הוא הלך איתי לחדר אוכל. הוא אף פעם לא הולך לשם. הוא לא אוהב את האוכל ויש לו בחדר. הלכנו לשם בלי מילים. שמתי את העוף והוא בהה בי. שמתי את הקוסקוס והוא בהה בי. שמתי קצת סלט. ישבנו רק שנינו בשולחן אחד מול השנייה. אכלתי בשקט. הוא הסתכל לי בעיניים. אף אחד לא דיבר. זאת הייתה החצי שעה הכמעט ההכי ארוכה בחיים שלי. אני כל-כך התביישתי בעצמי שהכרחתי את עצמי לסיים את הצלחת. יצאנו מהחדר אוכל בשקט. מעולם לא דיברנו על זה שוב. איזה בושות. אבל הוא הציל לי את החיים.
--
היה חייל שביקש מ***** החלאה, מיוחדת כשאבא שלו נפטר לא מזמן. רצה לעזור לאמא שלו. הוא אמר לפקידות בדלתיים סגורות שזה לא יחזיר את אבא שלו וצחק. השביעו אותי לא לספר אבל אני יודעת שהחייל הזה הוא אתה. אני יודעת מצויין. זה שהבטחתי לה שאסתום את הפה זה מעניין לי את התחת, אני לא חייבת לה כלום. לא רציתי שתשמע את הזוועה הזאת, לא ככה. זה צריך להחסך ממך, הגועל נפש הזה ואני מקווה שזה באמת נחסך וכולם סתמו. זה לא מגיע לך, זה לא הגיע לך ואני כל-כך כל-כך מצטערת. שאלוהים יעזור לחיילים שלו, אם הוא קיים. שאלוהים יעזור לכל אחד מהם.
--
אם לא הייתם המפקדים שלי, מזמן לא הייתי פה. תודה על שחיפיתם עלי, שוויתרתם לי, שאהבתם אותי. שהתעקשתם והצלחתם לגרום לי להרגיש כל-כך אהובה. המבטים שלכם במצבים מסויימים צרובים לי במוח, אני נזכרת בהם לפעמים כשהכל חרא. תודה שדיברתם עלי לטובה מאחורי הגב שלי, בעיקר כשאני רגילה לההפך. בהזדמנות הראשונה שקיבלתי כוח, נהגתי כמוכם כמה שיכלתי ואני מבטיחה שבהזדמנות הבאה אני אמשיך. תודה שמנעתם ממני מלהפוך לבן אדם חרא.
--
עד הפעם הבאה.
תודה למי שקרא ובעיקר סליחה ממי שקרא.
סגור.
