פתח.
--
לפעמים אני חוזרת אליך בראש. או שאולי, את חוזרת אלי. או שאולי, את מחזירה אותי אלייך בכוח.
לפעמים עצבנתי אותך בכוונה כדי לגרום לך להרביץ לי כי בכל פעם שהרביצו לי, אלה היו הדקות היחידות שבהן לא הרגשתי כלום. אפילו החרדות המסריחות שלי לרגע עברו, פשוט לא הרגשתי כלום באותו הרגע. ואולי הסיבה הנוספת שבגללה התחלתי לפגוע בעצמי הייתה שידעתי שיום אחד אצליח למרוד מולך ולסרב לך ואצליח להוציא אותך מהחיים שלי ואולי במובן מסוים, רציתי שזה יימשך.
--
אם לפתוח את החרא הזה לא הולך להקל עלי, אני לא יודעת מה עוד. אני לא יודעת איזה אלוהים שקיים יוכל לעזור לי.
--
ואולי דווקא כן פחדתי מהמכה הבאה ובגלל זה בחרתי לעשות זאת בעצמי כי אז כשאני אקבל את המכה הבאה ממישהו אחר, אולי זה יהיה פחות גרוע.
אבל כיום אף אחד לא מרביץ לי. אנשים מאמינים בי, הם סומכים עלי, הם אוהבים אותי, הם אפילו חושבים שאני חכמה (בעעע), הם אפילו מכבדים אותי. אבל לפעמים, עדיין יש לי "טיקים", עדיין אני פתאום סתם קופצת מבהלה
--
אחד הבנים בכיתה נתן לי בעיטה במפשעה. זה לא היה זר בשבילי לחטוף מהם אבל היה משהו ספציפי בבעיטה הזאת, שנורא כאב. אל תבינו אותי לא נכון, הבעיטה כאבה בטירוף אבל גם האחרות כאבו. אבל כמעט את כל הבעיטות שכחתי כבר. מכל החורים בזכרון שיש לי מאז, זאת אחת היחידות שאני זוכרת.
--
באותו בית הספר, כמעט כל המורות (כולל המנהלת) ידעו ושתקו. הרבה פעמים גם נתנו יד לזה. המחנכת שהגיעה בשנתיים האחרונות שהייתי שם הייתה היחידה שניסתה לשים לזה סוף, שניסתה להציל אותי. הייתה לנו מחברת סודית כזאת לכל אחד שבה אפשר היה לכתוב לה בקשות, למסור לה כל סוף שבוע ורק היא קראה. כל מה שהיא רצתה שאעשה היה רק שאתן לה שמות והיא תיקח אותם לשיחה. איזה קטע שפתאום אחרי שיחה אחת איתה, כל אחד שדיבר איתה לא הרביץ לי יותר. אופסי-דופסי בית ספר *******, אופסי דופסי מנהלת מטומטמת, אופסי דופסי...
--
אם יש מישהו ביקום שהסכים לקרוא את כל זה, אני מאוד מאוד מרחמת עליך... ומעריכה אותך.
--
קטגוריה: סרט אימה
סגור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה