לב

פעם קראתי לאדישות "שורש כל הרע" ובלי ששמתי לב, ה"אדישות" הפכה לדרך התמודדות. אולי זה כמו לקרוא ליבלות "שורש כל הרע".

אני כבר לא מנסה למנוע מעצמי להרגיש כמו פעם, אני אפילו אימצתי את זה. אבל כואבות לי הידיים וכרגע אני פשוט צפה ומקווה לטוב.

"קשה" זה לא "רע" אבל אף אחד לא באמת מצליח להזהיר אותך עד כמה קשה ה"קשה" הזה...

אסיים במשהו חיובי - רק בתואר הזה הבנתי את כוחו של הקולקטיב. לראשונה גיליתי את המשמעות החיובית של לחץ קבוצתי. להיות מותש לבד זה עצוב אבל להיות מותשים ביחד, גורם לזה להרגיש הרבה יותר כמו הרפתקאה. אני כבר רואה את עצמי מסיימת (אני מקווה) את התואר הזה עם אנשים שלא יצאו לי מהלב וזה אומר המון כשזה מגיע ממני. 

על תמיכה ואמפתיה

נכון שיש לכם את החבר הזה עם העצות הממש טובות? שהוא יודע להקשיב, לנתח דברים נכון... הוא פשוט יודע מה להגיד כדי לעזור! נכון שיש לכם כזה?

ונכון שאם קצת או הרבה קשה לו והוא צריך עזרה נפשית ותמיכה, אתם מתנהגים כמו אנשים בוגרים ואינטליגנטיים ולא אומרים לו דברים בסגנון של "אתה חזק, אתה מדהים, פשוט תקשיב לעצות שלך, הן ממש טובות"? נכון שאתם אנשים חכמים שמבינים שלא אומרים דברים כאלה?

ברור לי שאני מועילה ושהעצות שלי מדהימות אבל בבקשה, תפעילו קצת את הראש. אני לא רובוט וגם לי יש רגעים שההיגיון שלי פועל נגדי, כי הוא לא מושלם. ואתם יודעים מה עושים כשההיגיון שלי משתבש לרגע ועובד נגדי? לא להפנות אותי בחזרה אליו, במיוחד כשאני מנסה לברוח ממנו לרגע בכך כשאני מבקשת עזרה! הראש שלי הפך כרגע לכלוב בוער - "להקשיב לעצמי" זה הדבר האחרון שאני צריכה לעשות כרגע! לא חייבים לתת פתרון, גם הסחות דעת זה בסדר! בדיחות קרש זה בכלל נפלא. אבל בבקשה תבטיחו לי שאתם לא עושים דברים כאלה מטופשים ומסוכנים ואם כן אז תדעו שאתם מאוד לא עוזרים. זה דבר נוראי ואפילו מסוכן להגיד למישהו שמבקש עזרה!

מוגש כשירות לציבור.