אני מתגעגעת לתחושה הזו של להיות מוקפת באנשים יותר חכמים ממני.
לפני כמה שבועות, אחד מהעובדים בצוות שלי קצת נעלב ממני בדיון איתי והטיח בי שכל דבר שאומרים לי אני תמיד חייבת לבדוק, שכל דבר אני "fact check" שמצד שני, ברור למה זה טוב... והנקודה היא שחלק גדול מהחיים שלי דווקא כן התעקשו איתי על זה שאני חכמה ותמיד רציתי, god forbid, להנות מזה כמו שהסביבה שלי נהנתה מזה, אז למה אני מרגישה כאילו אני אוכלת איזושיהי דייסה שאני בישלתי?
כיום התפקחתי, מצאתי את הערך בעצמי ואיכשהו מצאתי את עצמי אולי בקיצון השני. אם פעם האדרתי, אולי יותר מדי האדרתי את האדם מולי, היום כמעט כל דבר עובר אצלי דרך גלאי בולשיט. אבל הבעיה היא... שנכון שכמות ההערכה הייתה קצת לא מציאותית אבל זה לא שמה שאמרו לי פעם אפילו היה מטומטם והאדרתי מישהו שלא הגיע לו. אולי הווליום היה טיפה גבוה מדי אבל גם היום זה מאוד מרשים אותי. אני מסתכלת על הדברים שאמרו לי ואני נדהמת ומתפעלת כאילו אני שומעת אותם לראשונה וגם אם היום אני עם גלאי בולשיט מפותח, גם אם לא הכל היה עובר כמו פעם, בטוח שהייתי מתרשמת ואני מתגעגעת לתחושה הזו.
אני חושבת שאני מאשימה את העובדה שהפסקתי להכיר אנשים חדשים, שזה לא קורה בקצב המסחרר שזה היה קורה פעם - כשהיה לי יותר זמן והיו לי יותר כפיות. אני כן מכירה אנשים חדשים פנים מול פנים אבל אני לא מקבלת את האינטימיות והאותנטיות שהייתי מקבלת בישראבלוג נניח או באנטרנט בכלל בעצם. האנונימיות לא מתה (עדיין), אבל האנטרנט מאוד השתנה.
אולי אני צריכה להתחיל יותר להגיב פה לאנשים אחרים ולהפתח יותר ללהכיר אותם וזה נהיה רק יותר ויותר מאתגר עם הגיל לגרום לעצמי "להתחיל דברים" ו"להתמיד בדברים" וזה אפילו לא משנה אם זה בגלל ההפרעת קשב שמאוד החמירה או סתם כי יש לי אופי מעפן.
אז בניתי את עצמי יותר מרשים ממה שאי פעם חשבתי שאצליח, אבל הייתי רוצה לחזור להתרשם.
