הפוסט באתר של פרפרים של היום הולדת 6 לאתר גרם לי לחשוב...
על זה שלא משנה כמה גדל מרחק הזמן והשנים, איכשהו אני תמיד חוזרת לזה. אני תמיד חוזרת לכתוב.
שנים חשבתי שאלה קביים, שביום שאהיה רהוטה יותר ב"חיים האמיתיים" (כאילו שהחיים שלי פה ובישרא היו פחות אמיתיים, הא) אפסיק לכתוב אבל הג'וק הזה איכשהו עדיין חוזר אלי כל פעם מחדש.
וזה מצחיק כי זה התחיל מאוד... ספונטני. תמיד כתבתי יומן כשהייתי קטנה אבל הקטע של לכתוב לאנשים - בכנות, התחלתי לעשות את זה כי חברים עשו ומרגישה כאילו רק אני נותרתי מבינהם וזה הזייה - כי זה לא שאפילו הייתי ההכי טובה או ההכי פופולרית מביניהם. שגם זה חומר למחשבה בפני עצמו. שהדבר ההכי חזק הוא לא להיות ההכי טוב, לא להיות ההכי אהוב אלא אולי להיות ההכי עקבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה