"זה שאפילו כלב לא נכנס לפה יותר לא עושה הרבה חשק לכתוב פה אבל זה מרגיש לי שיש דברים שצריכים להכתב פה."
כתבתי את זה בבלוג שלי בישרא.
אולי זו כמעט תקווה. שביל פירורי לחם לחיות אחרות שירצו לחזור לפה.
שירצו לחזור אלי.
מזל שלא ידעתי שהפרעות קשב וריכוז יכולות כל-כך להחמיר עם הגיל כשהיה לי רובה.
נגיד - יכלתי להגיד שיט נוראי כזה שרק אני מבינה כנראה שהוא לגמריי בצחוק והייתי מקבלת תגובות שחלק מהן משקפות אנשים שלא ניסו להבין אפילו (serves me right for לכתוב משפט כל-כך מטומטם, למען האמת), ואפילו זה קצת חסר.
ואני יודעת שיש מקומות אחרים שאפשר לכתוב בהם וגם יקראו. אני יודעת שיקראו. כי כל עוד אני חיה, יש לפחות בן אדם אחד שיחזור לפה ויקרא.
אולי זו כמעט תקווה. שביל פירורי לחם לחיות אחרות שירצו לחזור לפה.
שירצו לחזור אלי.
מזל שלא ידעתי שהפרעות קשב וריכוז יכולות כל-כך להחמיר עם הגיל כשהיה לי רובה.
נגיד - יכלתי להגיד שיט נוראי כזה שרק אני מבינה כנראה שהוא לגמריי בצחוק והייתי מקבלת תגובות שחלק מהן משקפות אנשים שלא ניסו להבין אפילו (serves me right for לכתוב משפט כל-כך מטומטם, למען האמת), ואפילו זה קצת חסר.
ואני יודעת שיש מקומות אחרים שאפשר לכתוב בהם וגם יקראו. אני יודעת שיקראו. כי כל עוד אני חיה, יש לפחות בן אדם אחד שיחזור לפה ויקרא.
CTRL-A, CTRL-C, CTRL-V
הו וואו, נחמד לכתוב במסך עריכה שעובד לשם שינוי.
זו באמת סתם היקשרות, זה באמת לא משנה איפה אכתוב, נכון? חוויתי את זה גם כשכתבתי פה ולא בישרא - מי שרוצה למצוא אותי, ימצא.
אשכנע את עצמי שאף אחד לא יוכל לקחת את מה שאצלי בלב וזה לא באמת משנה איפה זה כתוב.
אשכנע את עצמי שאני לא מקולקלת למרות שהמוח שלא לא מצליח להרגע.
זאת באמת כמעט תקווה.
