עלה חדש (v1.5)

עלה נידף ברוח הייתי

כשהגעתי לכאן ביום חם.

מהמעיל החם בלב תהיתי

איך מעפר לאפר שבתי...

עקבית

הפוסט באתר של פרפרים של היום הולדת 6 לאתר גרם לי לחשוב...

על זה שלא משנה כמה גדל מרחק הזמן והשנים, איכשהו אני תמיד חוזרת לזה. אני תמיד חוזרת לכתוב. 

שנים חשבתי שאלה קביים, שביום שאהיה רהוטה יותר ב"חיים האמיתיים" (כאילו שהחיים שלי פה ובישרא היו פחות אמיתיים, הא) אפסיק לכתוב אבל הג'וק הזה איכשהו עדיין חוזר אלי כל פעם מחדש.

וזה מצחיק כי זה התחיל מאוד... ספונטני. תמיד כתבתי יומן כשהייתי קטנה אבל הקטע של לכתוב לאנשים - בכנות, התחלתי לעשות את זה כי חברים עשו ומרגישה כאילו רק אני נותרתי מבינהם וזה הזייה - כי זה לא שאפילו הייתי ההכי טובה או ההכי פופולרית מביניהם. שגם זה חומר למחשבה בפני עצמו. שהדבר ההכי חזק הוא לא להיות ההכי טוב, לא להיות ההכי אהוב אלא אולי להיות ההכי עקבי. 

I could be anything in this world but I wanted to be this

אני מתגעגעת לתחושה הזו של להיות מוקפת באנשים יותר חכמים ממני.

לפני כמה שבועות, אחד מהעובדים בצוות שלי קצת נעלב ממני בדיון איתי והטיח בי שכל דבר שאומרים לי אני תמיד חייבת לבדוק, שכל דבר אני "fact check" שמצד שני, ברור למה זה טוב... והנקודה היא שחלק גדול מהחיים שלי דווקא כן התעקשו איתי על זה שאני חכמה ותמיד רציתי, god forbid, להנות מזה כמו שהסביבה שלי נהנתה מזה, אז למה אני מרגישה כאילו אני אוכלת איזושיהי דייסה שאני בישלתי?

כיום התפקחתי, מצאתי את הערך בעצמי ואיכשהו מצאתי את עצמי אולי בקיצון השני. אם פעם האדרתי, אולי יותר מדי האדרתי את האדם מולי, היום כמעט כל דבר עובר אצלי דרך גלאי בולשיט. אבל הבעיה היא... שנכון שכמות ההערכה הייתה קצת לא מציאותית אבל זה לא שמה שאמרו לי פעם אפילו היה מטומטם והאדרתי מישהו שלא הגיע לו. אולי הווליום היה טיפה גבוה מדי אבל גם היום זה מאוד מרשים אותי. אני מסתכלת על הדברים שאמרו לי ואני נדהמת ומתפעלת כאילו אני שומעת אותם לראשונה וגם אם היום אני עם גלאי בולשיט מפותח, גם אם לא הכל היה עובר כמו פעם, בטוח שהייתי מתרשמת ואני מתגעגעת לתחושה הזו. 

אני חושבת שאני מאשימה את העובדה שהפסקתי להכיר אנשים חדשים, שזה לא קורה בקצב המסחרר שזה היה קורה פעם - כשהיה לי יותר זמן והיו לי יותר כפיות. אני כן מכירה אנשים חדשים פנים מול פנים אבל אני לא מקבלת את האינטימיות והאותנטיות שהייתי מקבלת בישראבלוג נניח או באנטרנט בכלל בעצם. האנונימיות לא מתה (עדיין), אבל האנטרנט מאוד השתנה. 

אולי אני צריכה להתחיל יותר להגיב פה לאנשים אחרים ולהפתח יותר ללהכיר אותם וזה נהיה רק יותר ויותר מאתגר עם הגיל לגרום לעצמי "להתחיל דברים" ו"להתמיד בדברים" וזה אפילו לא משנה אם זה בגלל ההפרעת קשב שמאוד החמירה או סתם כי יש לי אופי מעפן. 

אז בניתי את עצמי יותר מרשים ממה שאי פעם חשבתי שאצליח, אבל הייתי רוצה לחזור להתרשם.

גבולות

 התקופה האחרונה הייתה בסימן "הצבת גבולות", הייתי אומרת.

החזירו מישהי מאוד פוגענית למרחב שהייתי בו אחרי שהיא הפיצה את ההתכתבויות הפרטיות שלי איתה כשרבנו בתפוצת נאטו בגדול. הפעם - היא גם האשימה אותי מול כל הקבוצה "במרומז" בכך שהיא פוגעת בעצמה אבל שהיא מצטערת, פשוט לא יודעת על מה. מי שעבר כבר דברים כאלה, יבין למה אני מתכוונת, אני כמובן לא הולכת לבלוע את הפיתיון הזה ולהתייחס אליה. זה נעשה בלי לשקול אפילו לשאול אותי על מה שאני חושבת על זה. כשדיברתי איתו על זה, הוא אמר שהוא מצטער שלא שאל אותי ושאם זו אני או היא, זו תהיה אני. אמרתי לו שהוא יודע שאם הוא היה שואל אותי, ברור שהייתי מסכימה שתחזור כי הייתי מרגישה יותר מדי אסהול שלא להסכים לזה אבל גם אם ברור שהייתי מסכימה לזה מתוך רחמים זה לא אומר שלא היה צריך לשאול או להודיע, או לפחות להכין אותי לזה ולא להפתיע אותי, בטח שלא אחרי כל מה שקרה איתה. מה גם - זה שהוא מבין את זה שהייתי מסכימה (הוא הודה שהוא הבין את זה), הופך את זה לעוד יותר מרגיז בדיעבד. אבל ככה זה כשלוקח לי מליון שנה לעבד דברים רגשית. אני באמת כל-כך איטית....

באופן אישי אני חושבת שזה ינשך אותו בתחת, הבעתי את דאגתי לכך שזה ינשך אותו בתחת, הוא מבין אבל הוא רואה לנכון לתת לה עוד הזדמנות. אני חושבת שהוא לא מבין באמת - לא את הסיטואציה ולא את הקונספט של לתת עוד הזדמנות, שבדרך כלל עושים את זה כשהצד השני מביע חרטה ורצון להשתנות. בעיה שלו. אני הזהרתי אותו, המצפון שלי נקי וכשזה יתפוצץ שוב מגיע לו.

והתחושה הזו שמקבלים בחזרה מישהו באמת דיי פוגעני ומניפולטיבי בזרועות פתוחות, העיוורון של כולם למה שבאמת התרחש זה בכל מקרה מוציא את החשק להשאר שם גם אם היא לא תהיה שם. 

בכלל, משהו מאוד לא מתיישב לי טוב באינטואיציה - לא איתה, לא איתו ולא עם מה שהולך שם אז לקחתי הפסקה. יש לי תחושה שזה טיימינג טוב לחתוך משם.

בסדר כמו שאני

 מכל הדברים שעוללת לי, מה שאני הכי שונאת בך זה ששינית אותי.

זה שיש לך השפעה על איך שאני מתנהגת, על העירנות שלי, על מה הם הדגלים האדומים, על מה שאני כן רוצה או לא רוצה מאנשים.

זה הדבר ההגיוני ללמוד מזה וזה שלמדתי מזה, זה הציל אותי בעתיד (או שמא - בהווה [או שמא - כבר בעבר]) - זה סתם מגעיל אותי שזה ממך. שאלה הידיים שלך. כן, שלך ספציפית.

את יודעת? הייתי ממש בסדר כמו שאני. תמיד הייתי. שום צעקה שלך, שום התנהגות מטורפת שלך לא שינו אותי באמת. 

טוב, אולי את לא באמת "שינית אותי" - זו אני שבחרתי ללמוד מזה, להשתפר מזה. אבל זה זה שאת ניסית, את מבינה? את דחפת את הידיים המטונפות שלך למוח וללב שלי, לא בהכרח בסדר העדיפויות הזה, כי ניסית לשנות אותי. את נגעת בהם כדי לנסות ואני מרגישה מחוללת מזה ברמה שקשה לתאר ואני יודעת כבר דבר או שניים על זה. זה באמת באמת מגעיל אותי. זה באמת מגעיל אותי שמשהו ממך נשאר אצלי בראש, גם אם זה כדי להזהר. איכס...

החדר ההוא

זאת לא התקופה ההכי פשוטה בעולם. אחרי פרסום הפרשה ההיא, לקרוא את התגובות של "אבל היא זאת שהלכה אליו" זה... קשוח.

זה באמת מאוד מטרגר. אני לא מדברת על "מבאס", אני מדברת על להחזיר אותי לחדר ההוא. או לחמ"ל. או לתחנת האוטובוס. או לוויכוח הזה שאני משתמשת בכל אמצעי רטורי והגיוני שיש לי כדי לשכנע שזו לא אשמתי. כמה עוד אוכל להמשיך להיות הדיבייטרית של עצמי? להלחם על זה ששום דבר מזה לא יכנס לי למוח?

אני חושבת על כל מי שניסה אי פעם לעזור לי וקשה לי להרגיש שאני לא יורקת להם בפנים בכל פעם שיש נפילות כאלה. אני זוכרת הכל, באמת - את החמלה, את הידיים שהחזיקו את הידיים שלי, את העידוד, בגדול את כל מה שלא נעלם לתוך חורי הזכרון לפחות (מסתבר) - אחרי שגיליתי את החורים שיש לי בשנתיים מהחיים שלי בתקופה ההיא. זה הכי פוצץ את לי את המוח. מכל מה שקרה, זה גרם לי להרגיש הכי מחוללת. לגלות ששכחתי חלק גדול ממערכות היחסים שלי עם אנשים, שהיה הרבה יותר ממה שחשבתי, זה באמת נורא. 

וגם - אני לא יודעת איך אפשר להמשיך לשמור על התקווה כשאני יודעת שלא משנה איזה ארגז כלים טוב יש לי (ויש לי) אני תלויה בו ותלוייה בעירנות שלי. אני באמת חשבתי שיש לי עור של פיל, אני באמת חשבתי שאני אצא "משם" וזאת סתם תהיה חוויה רעה שהייתה וזהו, שום דבר לא הכין אותי לזה. אני לא אומרת שהייתי צריכה לדחוף את המחסנית לרובה אחרי הכל וטוב להיות פה לפעמים אבל כמה בעיות זה היה פותר...