זאת לא התקופה ההכי פשוטה בעולם. אחרי פרסום הפרשה ההיא, לקרוא את התגובות של "אבל היא זאת שהלכה אליו" זה... קשוח.
זה באמת מאוד מטרגר. אני לא מדברת על "מבאס", אני מדברת על להחזיר אותי לחדר ההוא. או לחמ"ל. או לתחנת האוטובוס. או לוויכוח הזה שאני משתמשת בכל אמצעי רטורי והגיוני שיש לי כדי לשכנע שזו לא אשמתי. כמה עוד אוכל להמשיך להיות הדיבייטרית של עצמי? להלחם על זה ששום דבר מזה לא יכנס לי למוח?
אני חושבת על כל מי שניסה אי פעם לעזור לי וקשה לי להרגיש שאני לא יורקת להם בפנים בכל פעם שיש נפילות כאלה. אני זוכרת הכל, באמת - את החמלה, את הידיים שהחזיקו את הידיים שלי, את העידוד, בגדול את כל מה שלא נעלם לתוך חורי הזכרון לפחות (מסתבר) - אחרי שגיליתי את החורים שיש לי בשנתיים מהחיים שלי בתקופה ההיא. זה הכי פוצץ את לי את המוח. מכל מה שקרה, זה גרם לי להרגיש הכי מחוללת. לגלות ששכחתי חלק גדול ממערכות היחסים שלי עם אנשים, שהיה הרבה יותר ממה שחשבתי, זה באמת נורא.
וגם - אני לא יודעת איך אפשר להמשיך לשמור על התקווה כשאני יודעת שלא משנה איזה ארגז כלים טוב יש לי (ויש לי) אני תלויה בו ותלוייה בעירנות שלי. אני באמת חשבתי שיש לי עור של פיל, אני באמת חשבתי שאני אצא "משם" וזאת סתם תהיה חוויה רעה שהייתה וזהו, שום דבר לא הכין אותי לזה. אני לא אומרת שהייתי צריכה לדחוף את המחסנית לרובה אחרי הכל וטוב להיות פה לפעמים אבל כמה בעיות זה היה פותר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה