בסדר כמו שאני

 מכל הדברים שעוללת לי, מה שאני הכי שונאת בך זה ששינית אותי.

זה שיש לך השפעה על איך שאני מתנהגת, על העירנות שלי, על מה הם הדגלים האדומים, על מה שאני כן רוצה או לא רוצה מאנשים.

זה הדבר ההגיוני ללמוד מזה וזה שלמדתי מזה, זה הציל אותי בעתיד (או שמא - בהווה [או שמא - כבר בעבר]) - זה סתם מגעיל אותי שזה ממך. שאלה הידיים שלך. כן, שלך ספציפית.

את יודעת? הייתי ממש בסדר כמו שאני. תמיד הייתי. שום צעקה שלך, שום התנהגות מטורפת שלך לא שינו אותי באמת. 

טוב, אולי את לא באמת "שינית אותי" - זו אני שבחרתי ללמוד מזה, להשתפר מזה. אבל זה זה שאת ניסית, את מבינה? את דחפת את הידיים המטונפות שלך למוח וללב שלי, לא בהכרח בסדר העדיפויות הזה, כי ניסית לשנות אותי. את נגעת בהם כדי לנסות ואני מרגישה מחוללת מזה ברמה שקשה לתאר ואני יודעת כבר דבר או שניים על זה. זה באמת באמת מגעיל אותי. זה באמת מגעיל אותי שמשהו ממך נשאר אצלי בראש, גם אם זה כדי להזהר. איכס...