'אם תשאל פנס מה עינו רואה, יגיד - הכל מוצף אור.'

- "אני חייבת להצליח!"

- "אל תגידי את המילה 'חייבת'. מישהו ש'חייב' להצליח, מוכן להרוג בשביל זה ואת לא באמת רוצה להרוג בשביל זה. בגלל זה, את לא 'חייבת'. את 'רוצה'."

---

ובנושא אחר לגמריי אבל לא באמת.
אתה כבר שמעת את המונולוג הזה אבל הפעם אני רוצה להשמיע את זה לעצמי. כל מה שאמרת - היה נכון. בעינייך זה היה ברור. אבל אני עוד לא הייתי שם. אני עדיין הייתי בחושך ואפילו שניסית להאיר לי את זה, עדיין לא הייתי "שם". הבנתי כל מילה שאתה אומר אבל לא את המשפט. הבנתי כל עצם שציירת אבל לא את התמונה הגדולה. כיום, אני רואה. הכל היה נכון.

And it feels like heaven's so far away

זה לא פוסט "תשומי" ואני לא מתכוונת לפתוח בקלישאות האלה של "העיקר שאת לא סובלת" וכו'. כתבתי לך את זה מליון פעם, אפילו שאת לא באמת יכולה לקרוא את זה כבר. אני לא כותבת את זה כדי שישאלו מה קרה. ברגעים כמו עכשיו, אין לי כל-כך מה להגיד חוץ מזה שאת כל-כך חסרה לי. במיוחד בגלל הדברים שאני עוברת שיכלתי לספר רק לך. את יודעת עד כמה היה לי קשה לפתוח את הלב שלי כמו שפתחתי אותו בפנייך? את לא מבינה שאת אחת למליון? את יודעת אילו שמיניות באוויר עשיתי כדי לשפר את עצמי, בגללך? בזכותך? איך לסמוך אי פעם על מישהו כמו שסמכתי עליך? ברמה של לדבר על הדברים הדוחים שעברתי, שעברו עלי, שעברו דרכי? ברמה של לדבר על הרגשות האלה שלי? ברמה של לבכות בטלפון כמו שבכינו אחת לשניה? עם מי בכלל אני יכולה להרשות לעצמי לבכות בלי שינסו לעצור אותי כל הזמן? מי עוד ישמור עלי כמו שאת שמרת עלי מרחוק ואיך אצליח לאפשר למישהו לשמור עלי ככה אי פעם? בבקשה תמשיכי לשמור עלי