מה שעדיין מכעיס אותי בכל העניין הזה הוא שאף אחד לא באמת לימד אותי איך להתמודד עם הדברים האלה. הדברים האלה שנקראים "בני אדם". עם הסאבטקסט, כפל המשמעויות, העקיצות שבין השורות.
כי כנראה שבשלב שבו רוב האנשם לומדים את זה בעצמם, זה נלקח ממני בכוח, עם איומי סכין. ואולי זה פשוט מולד, אולי ה"טמטום" שלי (מי שמרגיש ככה הוא לא באמת מטומטם, זאת צורת ביטוי) הוא מולד. אולי בגלל שה"טמטום" שלי הוא מולד, הם התעללו בי. הם הריחו את השוני שלי כמו ה"כלבים" שהם והתנפלו עלי (כלבים הם נפלאים, זאת צורת ביטוי). ולא רואים עלי במבט הראשון, באמת שלא. אין לי קרניים, אין לי זנב ואני אפילו למדתי כבר ליישר מבט לפעמים, אני מצליחה להכריח את עצמי לפחות להעמיד פנים שאני "נורמלית".
זה לא שאין לי תמיכה אבל עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ לי ומנסה לעזור לי, זה מרגיש כל-כך מגוחך לבקש עזרה בדברים האלה. להזדקק לקביים האלה בכלל. אנשים מבינים את זה לבד. הם לא "נתקעים" כמוני, לא "בשוק" כמוני, לא מוצפים במידע או רגש כמוני, הם פשוט חיים את החיים שלהם... ככה. בלי זה.
מצד שני, הם לא נתקעים כמוני, הם לא בשוק כמוני, הם לא מוצפים במידע או רגש כמוני - הם פשוט חיים את החיים שלהם ככה, בלי זה. חיים משעממים, נורמליים. הם לא מבינים מה מוזר בשבילי בדברים שאני מוצאת כ"מוזרים", מה מרגש במה שאני מוצאת כ"מרגש" והתחושה הזו של המחשב שנתקע פתאום, התוכנית שלא מתקמפלת היא משהו שקשה לתאר במילים. אלה כמה שניות שבהן אין לי לב ואין לי מוח יותר, אולי אפילו אין לי גוף יותר. לפעמים, אני לא בטוחה שאני זו שמפסידה באמת. עם כל הקושי, אם יציעו לי להיות מישהי אחרת, אני אעדיף למות.
