החדר ההוא

זאת לא התקופה ההכי פשוטה בעולם. אחרי פרסום הפרשה ההיא, לקרוא את התגובות של "אבל היא זאת שהלכה אליו" זה... קשוח.

זה באמת מאוד מטרגר. אני לא מדברת על "מבאס", אני מדברת על להחזיר אותי לחדר ההוא. או לחמ"ל. או לתחנת האוטובוס. או לוויכוח הזה שאני משתמשת בכל אמצעי רטורי והגיוני שיש לי כדי לשכנע שזו לא אשמתי. כמה עוד אוכל להמשיך להיות הדיבייטרית של עצמי? להלחם על זה ששום דבר מזה לא יכנס לי למוח?

אני חושבת על כל מי שניסה אי פעם לעזור לי וקשה לי להרגיש שאני לא יורקת להם בפנים בכל פעם שיש נפילות כאלה. אני זוכרת הכל, באמת - את החמלה, את הידיים שהחזיקו את הידיים שלי, את העידוד, בגדול את כל מה שלא נעלם לתוך חורי הזכרון לפחות (מסתבר) - אחרי שגיליתי את החורים שיש לי בשנתיים מהחיים שלי בתקופה ההיא. זה הכי פוצץ את לי את המוח. מכל מה שקרה, זה גרם לי להרגיש הכי מחוללת. לגלות ששכחתי חלק גדול ממערכות היחסים שלי עם אנשים, שהיה הרבה יותר ממה שחשבתי, זה באמת נורא. 

וגם - אני לא יודעת איך אפשר להמשיך לשמור על התקווה כשאני יודעת שלא משנה איזה ארגז כלים טוב יש לי (ויש לי) אני תלויה בו ותלוייה בעירנות שלי. אני באמת חשבתי שיש לי עור של פיל, אני באמת חשבתי שאני אצא "משם" וזאת סתם תהיה חוויה רעה שהייתה וזהו, שום דבר לא הכין אותי לזה. אני לא אומרת שהייתי צריכה לדחוף את המחסנית לרובה אחרי הכל וטוב להיות פה לפעמים אבל כמה בעיות זה היה פותר...

כמעט תקווה

"זה שאפילו כלב לא נכנס לפה יותר לא עושה הרבה חשק לכתוב פה אבל זה מרגיש לי שיש דברים שצריכים להכתב פה."

כתבתי את זה בבלוג שלי בישרא.

אולי זו כמעט תקווה. שביל פירורי לחם לחיות אחרות שירצו לחזור לפה.

שירצו לחזור אלי.

מזל שלא ידעתי שהפרעות קשב וריכוז יכולות כל-כך להחמיר עם הגיל כשהיה לי רובה.

נגיד - יכלתי להגיד שיט נוראי כזה שרק אני מבינה כנראה שהוא לגמריי בצחוק והייתי מקבלת תגובות שחלק מהן משקפות אנשים שלא ניסו להבין אפילו (serves me right for לכתוב משפט כל-כך מטומטם, למען האמת), ואפילו זה קצת חסר.

ואני יודעת שיש מקומות אחרים שאפשר לכתוב בהם וגם יקראו. אני יודעת שיקראו. כי כל עוד אני חיה, יש לפחות בן אדם אחד שיחזור לפה ויקרא.

CTRL-A, CTRL-C, CTRL-V

הו וואו, נחמד לכתוב במסך עריכה שעובד לשם שינוי.

זו באמת סתם היקשרות, זה באמת לא משנה איפה אכתוב, נכון? חוויתי את זה גם כשכתבתי פה ולא בישרא - מי שרוצה למצוא אותי, ימצא. 

אשכנע את עצמי שאף אחד לא יוכל לקחת את מה שאצלי בלב וזה לא באמת משנה איפה זה כתוב.

אשכנע את עצמי שאני לא מקולקלת למרות שהמוח שלא לא מצליח להרגע.

זאת באמת כמעט תקווה.

תיבת פנדורה מספר... גאד דמאט, מי סופר יותר בכלל.

"עכשיו את מספרת לי את זה? את מודעת לזה שאני התחלתי לשבת אצל בנים במגורים לבד בגללך, כן?"

אני לא מאמינה שראיתי את כל הסימנים לכך שאת אגואיסטית וילדותית והתעלמתי מהם כל-כך הרבה שנים. שלקח לי כל-כך הרבה שנים להעיף אותך כוסעמק מהחיים שלי.

אני מאשימה את הדביל שהרגיל אותנו להלחם על מערכות יחסים כמעט תמיד. ואת הבן אדם העוד יותר אידיוט שלימד אותנו שאו שבן אדם רע כל הזמן או שהוא לא באמת "רע". אבל אף אחד לא רע, נצלן ומגעיל כל הזמן ולכל אחד, גם לא האנשים ההכי מסוכנים בעולם. 

כן כן, אני יודעת שמלמדים את זה ב-"הבית הספר הממלכתי אורט common sense" אבל כאילו שאתם ידעתם איך ליישם כל דבר שלמדתם בבית הספר. אני, למשל, לא ידעתי למה כמתכנתת כדאי לי מאוד לדעת אלגברה עד לשנה ב' בתואר שלי, כשנפל לי האסימון שתמונה היא ליטרלי מטריצה. Sue me, טוב?

אז אני מנסה להפוך את הכעס העצמי הזה לחמלה. 

אני מנסה להפסיק לכעוס על זה שרוב האנשים לא יודעים איך להגיב כשמדברים איתם על דברים רציניים ולשכנע את עצמי שמגיע לי כאלו שכן. גם אם הם מעטים וגם אם לא תמיד אסכים איתם.

סוגרת.

מכתב לעצמי?

אף פעם לא האמנתי בלהתחרט. 

כשזה מגיע לבד אז מבחינתי, "להתחרט", זאת דרך להתחמק מאחריות, מהלקחים ומההשלכות (לטוב ולרע). זה כזה - "אההה... נו, אני מתחרט על זה! אז תצטרכו לסלוח לי על זה כי אמרתי שאני מרגיש רע בגלל זה."

אז כשאני אומרת שאני מתחרטת זה מגיע עם אחריות, עם הכרה, עם מחיר.

אז אחד הדברים שאני הכי "מתחרטת" עליהם, אם לא הכי, הוא כל הפעמים שבהם הענשתי את עצמי על מי שאני. כלומר, על הפעמים שבהם אנסתי (כן, זאת המילה שהתכוונתי אליה) את עצמי לקופסה שלא מתאימה לי. אני מתחרטת על הפעמים שניסיתי לגרום לאנשים לחבב אותי בכוח. אני מתחרטת על הנסיונות שלי להרשים אנשים סתם, כדי להתחבב עליהם, כדי למשוך אותם אלי. כדי לפתות אותם אלי. אני מצטערת על הפעמים שבהם פגעתי בעצמי כי לא עמדתי בציפיות של עצמי ששכנעו אותי לגביהן - ציפיות אידיוטיות ומוזרות. 

זה מדהים שדווקא הניסיונות המודעים שלי "להרשים" משכו אלי את כל האנשים הלא נכונים. ההכי לא נכונים שיש. לפי דעתי, זה מסוכן להסתכל על מערכות יחסים כראיונות עבודה. הם לא המנהלים שלי ואני לא שלהם.

זה נכון שזאת לא באמת אשמתי אבל אני מצטערת על זה שלא הצלחתי להגיע לזה מהר יותר. אני חושבת שזה סוג הפגיעה העצמית שהתמודדתי איתה שהכי קשה לי איתה, שהכי קשה לי להשלים איתה. ומצד אחד זה מראה שאני בדרך הנכונה להחלים אבל מצד שני, זה הרבה לעכל. אוף.

Officer, well don't you know I got a family everywhere I go

לגלות את עצמך, להתחיל להקשיב לעצמך, זה מוזר.

זה מרגיש כמו להכיר בן אדם לכל דבר. אני מתרשמת לטובה, מגלה דברים מרתיעים, מגלה דברים מרתיעים אפילו יותר ומבינה שאני צריכה לקחת בחשבון שזה מה יש. רוב הסיכויים הם שזה מה יש. או שאני מקבלת אותה כמו שהיא, או שאין על מה לדבר.

אולי זה לנסות להכיר את השותפה שלך לתא, בפעם הראשונה, רק שאת במאסר לכל החיים. אתן ביחד בזה עד שתהרגו אחת את השנייה או עד שתתפגרו. אין שיבוץ מחדש.

איזו תקופה מוזרה.

It's good day to be, a good day for me

אולי אני צריכה לעשות כמו שאמרו לעשות ב"הסוד", כמו שעשיתי פעם כשהכל היה סופר חרא. זה בולשיט לא קטן אבל את הפרקטיקה הספציפית הזאת, אהבתי. גם כיף לחזור לזה לאחור כשזה התממש.

אני שמחה ומאושרת עכשיו כשאני עדיין לא פגעתי בעצמי שוב. אני מצליחה לקבל על עצמי הכל, אני מצליחה להתמודד עם מה שאין לי שליטה עליו. אני לא רוצה לברוח יותר - לא לשתות כדי להרגע, לא להזניח דברים מלחיצים כדי לא להתעסק איתם. אני מרגישה חופשייה כשאין עלי שום משקולת שמושכת אותי למטה - לא גנטית ולא סביבתית. אני מצליחה לקחת מ-***** רק את הטוב ואני לא מרגישה שההרס העצמי רודף אותי יותר. אני מצליחה לחבק את עצמי ולהיות פחות צינית עם עצמי.

אולי יום אחד באמת...

"אוי, את כל כך דומה ל-"

אני חושבת שהפחד ההכי גדול שלי הוא שאיכשהו, אני אפול לדרך שלך.

תחשוב על זה לרגע, אני בחצי דרך לשם -

הסוג-של כישרון שם

הידיים שם

הנטיות שם

אני נראית כמו הגירסה הנשית שלך והיא לא מפסיקה להזכיר לי את זה
החיים לא מפסיקים להזכיר לי את זה.

הלוואי שהדברים היו אחרת ביניכם.

אני חושבת שהפחד ההכי גדול שלי הוא שלא משנה כמה אני משתפרת, לא משנה כמה אני לומדת לחבק את עצמי, לא משנה כמה אני עובדת קשה כדי להיות טובה יותר - לעצמי, לסביבה שלי, לעולם, אני מפחדת שזאת גזירת הגורל שלי.

שזה ברמה שזה גנטי.
אני כל-כך לא רוצה להיות כמוך אבל באיזשהו מקום, אני כן.
זה קצת כמו לרצות להיות כוכב רוק שאתה יודע שהוא מוכשר, מטורף, חתיך, מיתוס מהלך אבל במובן מסוים כישלון ענק, מכור, בן אדם חרא כי הוא מכור ואולי בן אדם לא מדהים גם כשהוא לא היה מכור.
אולי, אני סתם רוצה שיזכרו אותי.

כי במובן מסוים, אני הגירסה הלא מוצלחת שלך.
אבל במובן מסוים, אני הגירסה ההרבה יותר מוצלחת שלך.
הצלחת לעשות דברים מדהימים שלעולם לא יהיה לי את הכישרון להצליח.
הצלחתי לעשות דברים מדהימים שאתה מעולם לא עשית ולעולם לא תוכל לעשות יותר.
אף פעם לא הכרנו אפילו והיית דמות כל-כך לא חיובית להכיר,
אבל בעולם מקביל, אתה מלמד אותי איך לבנות מגבר לגיטרה, נותן גם לי חריטה יפיפייה על העץ ואני מנגנת לך שיר על הגיטרה ואתה גאה בי.

אני חושבת שהפחד ההכי גדול שלי הוא שהימים שבהם היא פחדה להשאיר אותי לבד בבית, יחזרו.
אני לא רוצה שאנשים יפחדו עלי יותר לעולם.
אני לעולם לא רוצה לפחד על עצמי יותר.
אחד המבחנים ההכי גדולים של חיי הוא לגלות האם אצליח להיות דומה אליך בחלקים הטובים ולהבין מי היא ג'אווה-שארפ באמת בחלקים הרעים.

הדבר ההכי מפחיד בלהתחיל לחבק את עצמך, זה להתחיל לשמוע את מה שיש לו להגיד.