אף פעם לא האמנתי בלהתחרט.
כשזה מגיע לבד אז מבחינתי, "להתחרט", זאת דרך להתחמק מאחריות, מהלקחים ומההשלכות (לטוב ולרע). זה כזה - "אההה... נו, אני מתחרט על זה! אז תצטרכו לסלוח לי על זה כי אמרתי שאני מרגיש רע בגלל זה."
אז כשאני אומרת שאני מתחרטת זה מגיע עם אחריות, עם הכרה, עם מחיר.
אז אחד הדברים שאני הכי "מתחרטת" עליהם, אם לא הכי, הוא כל הפעמים שבהם הענשתי את עצמי על מי שאני. כלומר, על הפעמים שבהם אנסתי (כן, זאת המילה שהתכוונתי אליה) את עצמי לקופסה שלא מתאימה לי. אני מתחרטת על הפעמים שניסיתי לגרום לאנשים לחבב אותי בכוח. אני מתחרטת על הנסיונות שלי להרשים אנשים סתם, כדי להתחבב עליהם, כדי למשוך אותם אלי. כדי לפתות אותם אלי. אני מצטערת על הפעמים שבהם פגעתי בעצמי כי לא עמדתי בציפיות של עצמי ששכנעו אותי לגביהן - ציפיות אידיוטיות ומוזרות.
זה מדהים שדווקא הניסיונות המודעים שלי "להרשים" משכו אלי את כל האנשים הלא נכונים. ההכי לא נכונים שיש. לפי דעתי, זה מסוכן להסתכל על מערכות יחסים כראיונות עבודה. הם לא המנהלים שלי ואני לא שלהם.
זה נכון שזאת לא באמת אשמתי אבל אני מצטערת על זה שלא הצלחתי להגיע לזה מהר יותר. אני חושבת שזה סוג הפגיעה העצמית שהתמודדתי איתה שהכי קשה לי איתה, שהכי קשה לי להשלים איתה. ומצד אחד זה מראה שאני בדרך הנכונה להחלים אבל מצד שני, זה הרבה לעכל. אוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה