אז רגע לפני יום העצמאות...

...הנה הפוסט השנתי שלך. 

יש את המשפט הזה שאומר שבן אדם מת פעמיים - בפעם הראשונה כשהוא מפסיק לנשום ובפעם השנייה כשאומרים את שמו בפעם האחרונה. הספיקה לי פעם אחת, לא צריכה שתמות עוד פעם.  אז אני מוכרחה להמשיך להגיד את שמך, גם כשזה בלב. לפחות פעם ב...

קראתי עליך קצת. היינו כל כך דומים! גם אתה היית מנהל רשת מחשוב (לפחות את זה הספקת לספר לנו בעצמך) ומתברר שגם אתה היית חנון מחשבים. אפילו קראתי חלמת להקים סטרטאפ. היית אמור להשתחרר לפניי אז מי יודע, אולי אפילו הייתי עובדת אצלך. אולי זו הסיבה שזה כל-כך כואב לי - כי זה פשוט בולשיט.

תודה שהיית ותודה להתקנה ההיא שהחליטה להתקע ובזכותה נתקעת אצלנו כמה שעות טובות כי לפחות היה כיף וגרמנו לך לחזור לגדוד שלך מחייך. 

יזכור. אבל לא רק את אלה שנפלו במלחמות ישראל אלא גם את אלה שנפלו במלחמות מול המערכת הצבאית, מול הביורוקרטיה ומול עצמם.

"בעולם הזה הכל יכול לקרות. והכל קורה."

אז מי היה מאמין שהחודש וחצי הנוראיים האלה יעברו. ומי היה מאמין שהזמן הוא דבר שעובר וממשיך בשלו לא משנה מה ושכל מאנחוס בא יומו. כרגיל, אני כותבת את מה שכולם יודעים עלי מזמן ורק אני מופתעת אבל זו דרכו של העולם וזו דרכו של האופי המוזר שלי - להתקשות ללמוד מהעבר ולהמשיך להכשל אבל ללמוד להכשל טוב יותר, נכון יותר.

התוצאה היא בלתי צפויה לחלוטין למרות שהיא בעצם כל-כך צפויה ובנאלית ואירונית. נכשלתי בדברים מפתיעים אבל גם הצלחתי בדברים מפתיעים לא פחות ואפשר להגיד שאפילו בדבר ההכי לא צפוי שהייתה לי בו את נקודת המוצא ההכי רחוקה, הצלחתי הצלחה מסחררת. ההצלחה ההכי גדולה. ואפשר להגיד שאפילו זכיתי לקבל גב ממקור מאוד לא צפוי. ואפשר להגיד שאפילו מאדם שלמראית העין שם לי (ולרבים אחרים) רגל כשבעצם, מבלי להתכוון, הוא עשה לי טובה מאוד גדולה ולא נתן לי להתפשר על תוצאה בינונית. ומי יודע? אולי גם הפעם שמו לי רגל לטובתי. 

אפשר להגיד שאפילו צדקתי - לפעמים רק צריך לבקש.

את צריכה להבין דבר אחד מאוד פשוט -

שאני לא בעודף משקל, אני לא פוגעת בבריאות שלי ובכלל - משקל זה משהו שעולה ויורד בתקופות וכל עוד את לא פוגעת בעצמך ולא מזניחה את עצמך, זה בסדר. אני לא ביקשתי את החוות דעת שלך לגבי המשקל שלי. לקח לי המון זמן ומאמץ לבנות את עצמי מחדש, ירקתי דם כדי לבנות את המעט הביטחון העצמי והגאווה העצמית שיש לי, תפסיקי לעשות לי את זה, תפסיקי כבר עם ההערות האלה. חוץ מזה, חברה שלי נפטרה בגלל הפרעת אכילה, את יודעת את זה. דיברנו על זה כבר שזה פוגע בי, שעקב המוות שלה זאת נקודה עוד יותר רגישה אצלי, שזה לא נעים לי לשמוע את זה ושאני כן שמה לב לעצמי. ומעניין לי ת'תחת שגם אחי אמר את זה מאחורי הגב. מצידי שמלכת אנגליה תגיד את זה בכבודה ובעצמה. מצידי שג'ואן ריברס תרד מהשמיים על ענן, תצביע עלי ותצחק שאני שמנה. זה לא גורם לי לרצות לדאוג לעצמי עוד יותר, זה גורם לי לרצות ללכת לשירותים ולדחוף לעצמי את המברשת שיניים לגרון. אז תפסיקי כבר עם החרא הזה, אמא. 

נ.ב. אם אתה באמת אמרת לה את זה מאחורי הגב שלי אז אתה פחדן.

אז עוד מישהו שרוצה להעיר לי הערה מטומטמת ומיותרת או שמיצינו?

תקופת המבחנים

מרגישה כאילו היקום בוחן את הסבלנות, החרדה והעצבים שלי שוב ושוב ושוב... אני רוצה לבכות לך לשפורפרת אבל אבל את לא יכולה לשמוע ולנחם יותר ומאז שפרשת כנפיים ועזבת את סבל הקשה מנשוא שעברת, אין מי שיציל אותי יותר. רק אני יכולה להציל את עצמי. אני ככה מלחרבן על כולם ועל הכל והשד יודע איזה מן בן אדם אצא אחרי החודש הקשה הזה. 

היי שקטה

לא מאמינה שאני צריכה להפרד גם ממך...

אז מה הפעם, הא? 

למה את? מה הקשר "את"?

למה עכשיו? 

למה אי פעם? 

את בטוח יודעת למרות שלא אמרתי את זה כל-כך במפורש אבל אני כל-כך שמחתי בכל פעם שנתקלנו אחת בשנייה ובמיוחד מכך שאת זוכרת אותי בכלל. תודה שאף פעם לא מחקת את המספר שלי. תודה שהערכת את מה שכתבתי לך, תודה על השטף הודעות שהגיע אחר כך. מעולם לא שכחתי אותך. מעולם לא מחקתי את המספר טלפון שלך. מעולם לא חשבתי למחוק. תמיד היית בלב שלי, באמת באמת. אני חושבת הרבה על מה שעבר עליך ברגעים האחרונים, שבטח כאב לך כל-כך, אולי גם פחדת מאוד וזה מוציא אותי מדעתי... אבל נלחמת באסון הזה בכל הכוח, כמה שרק יכלת. תודה שהיית חברה נהדרת, בחורה נהדרת, בן אדם קסום, תודה על מי שאת. לא שכחתי אותך ולא אשכח. יום יבוא ונתראה...

'אם תשאל פנס מה עינו רואה, יגיד - הכל מוצף אור.'

- "אני חייבת להצליח!"

- "אל תגידי את המילה 'חייבת'. מישהו ש'חייב' להצליח, מוכן להרוג בשביל זה ואת לא באמת רוצה להרוג בשביל זה. בגלל זה, את לא 'חייבת'. את 'רוצה'."

---

ובנושא אחר לגמריי אבל לא באמת.
אתה כבר שמעת את המונולוג הזה אבל הפעם אני רוצה להשמיע את זה לעצמי. כל מה שאמרת - היה נכון. בעינייך זה היה ברור. אבל אני עוד לא הייתי שם. אני עדיין הייתי בחושך ואפילו שניסית להאיר לי את זה, עדיין לא הייתי "שם". הבנתי כל מילה שאתה אומר אבל לא את המשפט. הבנתי כל עצם שציירת אבל לא את התמונה הגדולה. כיום, אני רואה. הכל היה נכון.

And it feels like heaven's so far away

זה לא פוסט "תשומי" ואני לא מתכוונת לפתוח בקלישאות האלה של "העיקר שאת לא סובלת" וכו'. כתבתי לך את זה מליון פעם, אפילו שאת לא באמת יכולה לקרוא את זה כבר. אני לא כותבת את זה כדי שישאלו מה קרה. ברגעים כמו עכשיו, אין לי כל-כך מה להגיד חוץ מזה שאת כל-כך חסרה לי. במיוחד בגלל הדברים שאני עוברת שיכלתי לספר רק לך. את יודעת עד כמה היה לי קשה לפתוח את הלב שלי כמו שפתחתי אותו בפנייך? את לא מבינה שאת אחת למליון? את יודעת אילו שמיניות באוויר עשיתי כדי לשפר את עצמי, בגללך? בזכותך? איך לסמוך אי פעם על מישהו כמו שסמכתי עליך? ברמה של לדבר על הדברים הדוחים שעברתי, שעברו עלי, שעברו דרכי? ברמה של לדבר על הרגשות האלה שלי? ברמה של לבכות בטלפון כמו שבכינו אחת לשניה? עם מי בכלל אני יכולה להרשות לעצמי לבכות בלי שינסו לעצור אותי כל הזמן? מי עוד ישמור עלי כמו שאת שמרת עלי מרחוק ואיך אצליח לאפשר למישהו לשמור עלי ככה אי פעם? בבקשה תמשיכי לשמור עלי