1. אני לא מבינה אם היא הייתה נוראית או אדירה כי יש סיבות לזה ויש סיבות גם לזה.
2. התחושות שלי כל השנה נעות בין "החיים מדהימים" ל"פאק אני צריכה טיפול", אבל אולי שני הדברים לא בהכרח שונים אחד מהשני במובן מסוים.
3. כמו בכל שנה, חיזקתי קשרים מסוימים וניתקתי אחרים אבל פתאום הבנתי עד כמה ההם שאיבדתי הם לא באמת חשובים לי. כן, עדיף להיות בלי חברים מאשר עם חברים מתוך הרגל.
4. מצאתי עבודה ואפילו בזה היו מליון טוויסטים. גם אם לא היה את עניין האנונימיות, לא הייתי מסוגלת לפרק כי זה מתוסבך ויותר מדי מלא ב"פוקסים".
אז עוד פעם איזה חודשיים לא כתבתי כלום...
אני כבר לא מופתעת מעצמי יותר, אבל אולי זה דווקא עדיף ככה - כשאני מתייחסת לזה בחופשיות ולא כחוזה שאני צריכה לעמוד בו.
ימים מטלטלים מאוד, לטוב ולרע. ו-וואו, כמה שהטוב יודע לטלטל.
(את לא מבינה עד כמה נשבר לי הלב. אני כ"כ מצטערת והלוואי והיינו מכירות מעבר לסיפורים הדדיים מאחורי הגב... נוחי בשלום)
אני יודעת שאת אף פעם לא באמת האמנת בי או שמחת בשבילי. אבל תראי איזה יופי - כל דבר הגיע, פשוט בזמנו. בדיוק כמו שאמרתי, בדיוק כמו שהתעקשתי.
יש לי פוסט בטיוטה שבו לא פחות מחירבנתי אליך, על כל הרעל שניסית להכניס בי, על כל הפעמים שלא באמת האמנת בי שכל-כך רציתי לפרסם אבל החלטתי שלא - הוא בטיוטה ובטיוטה ישאר.
אני גאה בעצמי ואיפושהו הרגשתי שאצליח אבל פחדתי להיות "שחצנית". הייתי רוצה להפסיק לרשום את האנשים שפגעו בי ולהתחיל יותר לרשום את האנשים שעזרו לי. אולי גם זאת סוג של התחלה, להפסיק.
מה שעדיין מכעיס אותי בכל העניין הזה הוא שאף אחד לא באמת לימד אותי איך להתמודד עם הדברים האלה. הדברים האלה שנקראים "בני אדם". עם הסאבטקסט, כפל המשמעויות, העקיצות שבין השורות.
כי כנראה שבשלב שבו רוב האנשם לומדים את זה בעצמם, זה נלקח ממני בכוח, עם איומי סכין. ואולי זה פשוט מולד, אולי ה"טמטום" שלי (מי שמרגיש ככה הוא לא באמת מטומטם, זאת צורת ביטוי) הוא מולד. אולי בגלל שה"טמטום" שלי הוא מולד, הם התעללו בי. הם הריחו את השוני שלי כמו ה"כלבים" שהם והתנפלו עלי (כלבים הם נפלאים, זאת צורת ביטוי). ולא רואים עלי במבט הראשון, באמת שלא. אין לי קרניים, אין לי זנב ואני אפילו למדתי כבר ליישר מבט לפעמים, אני מצליחה להכריח את עצמי לפחות להעמיד פנים שאני "נורמלית".
זה לא שאין לי תמיכה אבל עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ לי ומנסה לעזור לי, זה מרגיש כל-כך מגוחך לבקש עזרה בדברים האלה. להזדקק לקביים האלה בכלל. אנשים מבינים את זה לבד. הם לא "נתקעים" כמוני, לא "בשוק" כמוני, לא מוצפים במידע או רגש כמוני, הם פשוט חיים את החיים שלהם... ככה. בלי זה.
מצד שני, הם לא נתקעים כמוני, הם לא בשוק כמוני, הם לא מוצפים במידע או רגש כמוני - הם פשוט חיים את החיים שלהם ככה, בלי זה. חיים משעממים, נורמליים. הם לא מבינים מה מוזר בשבילי בדברים שאני מוצאת כ"מוזרים", מה מרגש במה שאני מוצאת כ"מרגש" והתחושה הזו של המחשב שנתקע פתאום, התוכנית שלא מתקמפלת היא משהו שקשה לתאר במילים. אלה כמה שניות שבהן אין לי לב ואין לי מוח יותר, אולי אפילו אין לי גוף יותר. לפעמים, אני לא בטוחה שאני זו שמפסידה באמת. עם כל הקושי, אם יציעו לי להיות מישהי אחרת, אני אעדיף למות.
