הפוסט הזה התחיל בצורה מסוימת, נשמר בטיוטה ועכשיו הוא יהיה אחר לגמריי.
פחות מרגישה צורך להיות אהודה על-ידי אנשים מסוימים, כן משתדלת להיות אהודה על-ידי רעיונות גדולים יותר. לעבוד כדי להרוויח אותם, כדי להיות ראויה אליהם.
בכלל, אני מרגישה שאני בסוג של תקופת מבחן כזאת שהפעם, ספציפית, נוגעת לכבוד העצמי שלי. אני חושבת שהולך לי בסדר...
אז שיחה אחת גרמה לי לחשוב על המקום שלי ועל "חוזים".
תזכורת #1: התקופה שבה מחיתי הייתה לא קלה וחסרת ודאות אבל הדברים הסתדרו יותר טוב ממה שחשבתי.
תזכורת #2: לא בכל חברות צריך להיות העדיפות הראשונה אחד של השני. זה בסדר להיות חברה במעגל הרחוק יותר. זה לא אומר שהחברות הזו חשובה פחות או משמעותית פחות.
תזכורת #3: לפעמים, דווקא המרחק הזה שומר על החברות הזאת. שוב, זה לא אומר שהחברות הזאת פחות חזקה או פחות איכותית.
תזכורת #4: אי אפשר לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות שהתוצאה תהיה שונה.
אני רוצה לפרסם פוסט קצת שונה ממה שמי שקורא אותי באופן קבוע מכיר. כשעזבתי בסוף דצמבר, פירסמתי פוסט מסוים שבדיעבד, אני חושבת שזה הפוסט שהיה אמור להתפרסם באמת.
בהתחלה, זה כמעט יראה כאילו הפוסט הזה הוא על ישראבלוג אבל הפוסט הזה הוא על משהו גדול ואוניברסלי הרבה יותר - אני רוצה לדבר על עזיבה. אוקיי, זה שקר - זה מתחיל מלדבר על עצמי במסווה של לדבר על ישראבלוג וזה מגיע ללדבר על עצמי במסווה של לדבר על "עזיבה". אוקיי, גם זה שקר. אני רוצה לדבר על בתים. אם יש עדיין יש מישהו שקורא את זה (כלומר, אני רוצה להאמין שסוג האנשים שקורא אצלי לא מתייאש אחרי ארבע-חמש שורות אבל עדיף להסתייג ליתר ביטחון), אני רוצה להודות לך על הטריגר לכתוב את זה. מצטערת על החווייה ההזויה שאת עוברת עם האתר ההוא ואני מקווה שטוב לך פה.
---
תקופת הכתיבה שלי בישראבלוג הייתה... מעניינת.
כשהייתי בכיתה ה', אני חושבת שבשנת 2003, גיליתי את האתר הזה דרך חברים להתכתבות שהכרתי בפורום מסוים. הם היו בוגרים ממני בכמה שנים וכבר כתבו באתר הזה בזמן שאני, טרם התחלתי להרכיב את השפה שלי בפרט ואת הזהות שלי בכלל. עדיין עולה חדשה, כמעט ללא חברים, שק בעיטות והשפלות חסר זהות. אני לא זוכרת במדויק מתי באמת פתחתי את הבלוג הראשון שלי אבל בתקופה הזו של סוף בית הספר היסודי, התחלתי לכתוב שירה, תחביב שהחזיק עד השחרור שלי מהצבא בערך ורציתי מקום. אני אפילו לא יודעת לתאר האם רציתי במה או מגירה שכל אחד יוכל לפתוח, אבל מאוד מאוד רציתי מקום.
בכיתה ז', גם חברים אחרים מהשכבה התחילו לפתוח בלוגים. המופנמות, הביישנות וחוסר היכולת שלי לתקשר פנים מול פנים, זלגו גם לאנטרנט ובזמן שהתפעלתי מבלוגרים אחרים, לא יכלתי להגיב ובמידה מסוימת, הרגשתי שלא הייתי קיימת. כל-כך רציתי מישהו שיקרא, שיקשיב ולכן עשיתי את הטעות האיומה של לספר לילדים אחרים בשכבה על הבלוג שלי. אני חושבת שרובכם, אם לא כולכם, יכולים להזדהות עם הטעות הזו. אני מרגישה את ההתכווצות הזו, תחושת ה-cringe שלכם הזו אפילו עכשיו, לפני שפירסמתי את הפוסט הזה בכלל. וככה נראתה מערכת היחסים שלי עם האתר הזה רוב השנים - מערכת יחסים מוזרה של שנאה ואהבה. אהבה למסך עריכה הזה, אהבה לבלוגרים המוכשרים והמדהימים אבל גם המון שנאה - שנאה שאנשים שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם חשו כלפיי, שנאה כלפי מי ששנא אותי ובעיקר שנאה עצמית. כי אני יצורה מהתחת, כי לא מסתכלת לאנשים בעיניים, כי אני מדברת מוזר ובעיקר כי הרבה שנים לא הצלחתי להכניס אנשים שאהבתי פנימה למרות שממש ממש רציתי, כולל הקוראים שלי לדורותיהם. אם היינו נפגשים במציאות, האם הייתם לוקחים אותי ברצינות? אם היינו לומדים באותה הכיתה והייתם רואים שאני בודדה, האם הייתם ניגשים אלי? האם הייתם חושבים שאני יצורה? ואולי זו הסיבה האמיתית לפוסטים המעורפלים שלי כאשר האנונימיות שלי נמצאת במקום שני - כדי לשקר לעצמי שאני מתפשטת לעירום מלא וברגע האמת לחשוף ביקיני. הסיבה השנייה היא שיש אנשים שיודעים איך הישבן והפטמות שלי נראות ואולי לא בא לי שיזהו אותי. לא בצורה כל-כך אינטימית. לא ככה.
ומצד שני, הכרתי אנשים. אנשים שאהבו אותי.
אהבו אותי כשעוד לא גיבשתי לגמריי שפה משלי, אהבו אותי כשחיפשתי את עצמי, אהבו אותי למרות האובדנות שלי, למרות שפגעתי בעצמי והיו כמה אנשים שההכרות איתם זלגה למציאות ובקטגוריה הזו אפילו היו כאלה שהוכיחו, לאורך השנים, שהם תמיד חושבים על טובתי ושתמיד יהיה להם אכפת ממני, לא משנה עד כמה הקשר שלי איתם לא רציף. לא משנה שעם חלקם או אפילו רובם, אני לא בקשר יותר. מעניין כמה מהם קוראים את השורות האלה.
עברו שנים, ישראבלוג החל "לצאת מהאופנה" אני מניחה, והחל תהליך נטישה מסוים שנמשך עד היום.
כשאני חושבת על בית, אני יודעת שחשוב שהוא יהיה חזק ויציב - שהוא יהיה אטום מפני גשמים, חזק מפני פגעי מזג האוויר עד כמה שאפשר, מרווח מספיק אבל גם לא גדול ללא צורך ועוד... אבל בעיניי, מה שגורם לי באמת "להרגיש בבית" הם האנשים. השכנים שלי, השכונה שלי, האנשים שגרים איתי ועם הזמן, אני פחות ופחות הרגשתי בישראבלוג כמו בבית.
כשתכננתי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים שכתבתי לפני שסגרתי את הבלוג, עברתי על רשימת האנשים שאני נמצאת אצלם בקבועים (או שנמחקתי מה"קבועים" שלהם אחרי שהם העבירו את הבלוג לבלוג פרטי אבל אני יודעת שבמובן מסוים, אני עדיין שם) וגיליתי שרובה הגדול מורכב מאנשים מאוד אהובים ויקרים, האנשים שבאמת גרמו לי להרגיש כמו בבית, שכבר מזמן לא שם. והבנתי עד כמה הפסקתי להרגיש שזה הבית שלי ושמה שבאמת החזיק אותי באתר הזה, זו אידיאולוגיה וגם קצת ההרגל.
יש לי בעיה מסוימת עם עזיבה מרצון.
כשמישהו בוחר לעזוב מקום מסוים, הוא מותיר אחריו ואקום והואקום הזה מתמלא בדיוק באותם הדברים שגרמו לו לעזוב.
בכל פעם שמישהו יפה ומיוחד בעיניי בחר לעזוב את האתר הזה, הוא הותיר אחריו ואקום. והואקום הזה התמלא בעוד טרול בשקל (בואו נודה בזה, רובם לא באמת טובים בזה), בעוד בן אדם חסר רגישות ואינטליגנציה רגשית וככה זה המשיך עד למצב שבו הוא נמצא כיום - מצב פוסט אפוקליפטי הזוי שבו רוב העולם הושמד ורוב האנשים שנותרו בו הם בוזזים ובריונים, במילותיה של מישהי מאוד אהובה שבעצמה לא כותבת בישרא יותר, למרבה האירוניה אבל גם למרבה ההיגיון. אז ניסיתי להלחם בדברים האלה בדרך שלי, בקנה המידה שלי. עשיתי כל מה שיכלתי כדי לעמוד על שלי מולם, אפילו כדי להגן על אחרים מהזוהמה שלהם. ניסיתי להיות השינוי שאני רציתי לראות. באמת שניסיתי. אבל העזיבה ממשיכה והואקום הזה הולך וגדל עוד ועוד ועוד. אז החלטתי לעזוב, כי אני לא מרגישה כמו בבית יותר. כי אין לי כוחות יותר. אני עדיין מגיבה לפעמים, עדיין נכנסת לאתר כי יש כמה בלוגרים שאני מאוד מעריכה שעדיין כותבים אבל קשה לי להאמין שאחזור לכתוב כי המצב שם באמת באמת הזוי.
גם אני חלק מהבעיה, אין לי ספק בכך בכלל. גם אני עזבתי. אבל מה זה "בית" בלי האנשים שאנחנו אוהבים? בלי האנשים שגורמים לנו להרגיש כמו בבית? אז אני אהיה הוגנת ואקח אחריות - גם אני אשמה במצב הזה. האידיאולוגיות הן חשובות. אבל עם הזמן אני יותר ויותר מבינה שאידואולוגיות לא אמורות להיות חקוקות בסלע אלא להתחשב גם בקונטקסט. ובקונטקסט הזה, אני באמת באמת מעדיפה להרגיש כמו בבית.
אז הייתה לי סיבה לחזור לישרא. אני מכירה את עצמי טוב, אפילו כתבתי אותה לעצמי בטיוטות למקרה שאשכח. שכחתי, קראתי אותה שוב, הבנתי שהיא לא רלוונטית יותר וחזרתי.
מה עושה מי שלא מרגיש בבית בשום מקום? להגיד לי "פשוט אל תכתבי" זה כמו להגיד לי "אם את לא מרגישה שייכת, פשוט אל תהיי בשום מקום". אני חייבת לכתוב, אני חייבת להיות.
אז ניסיון מספר 2.
היה לי פעם פוסט על זה שאני מאחלת לעצמי להבחין בין שינוי להתקדמות...
יש את המשפט הזה שאומר שבן אדם מת פעמיים - בפעם הראשונה כשהוא מפסיק לנשום ובפעם השנייה כשאומרים את שמו בפעם האחרונה. הספיקה לי פעם אחת, לא צריכה שתמות עוד פעם. אז אני מוכרחה להמשיך להגיד את שמך, גם כשזה בלב. לפחות פעם ב...
קראתי עליך קצת. היינו כל כך דומים! גם אתה היית מנהל רשת מחשוב (לפחות את זה הספקת לספר לנו בעצמך) ומתברר שגם אתה היית חנון מחשבים. אפילו קראתי חלמת להקים סטרטאפ. היית אמור להשתחרר לפניי אז מי יודע, אולי אפילו הייתי עובדת אצלך. אולי זו הסיבה שזה כל-כך כואב לי - כי זה פשוט בולשיט.
תודה שהיית ותודה להתקנה ההיא שהחליטה להתקע ובזכותה נתקעת אצלנו כמה שעות טובות כי לפחות היה כיף וגרמנו לך לחזור לגדוד שלך מחייך.
יזכור. אבל לא רק את אלה שנפלו במלחמות ישראל אלא גם את אלה שנפלו במלחמות מול המערכת הצבאית, מול הביורוקרטיה ומול עצמם.
אז מי היה מאמין שהחודש וחצי הנוראיים האלה יעברו. ומי היה מאמין שהזמן הוא דבר שעובר וממשיך בשלו לא משנה מה ושכל מאנחוס בא יומו. כרגיל, אני כותבת את מה שכולם יודעים עלי מזמן ורק אני מופתעת אבל זו דרכו של העולם וזו דרכו של האופי המוזר שלי - להתקשות ללמוד מהעבר ולהמשיך להכשל אבל ללמוד להכשל טוב יותר, נכון יותר.
התוצאה היא בלתי צפויה לחלוטין למרות שהיא בעצם כל-כך צפויה ובנאלית ואירונית. נכשלתי בדברים מפתיעים אבל גם הצלחתי בדברים מפתיעים לא פחות ואפשר להגיד שאפילו בדבר ההכי לא צפוי שהייתה לי בו את נקודת המוצא ההכי רחוקה, הצלחתי הצלחה מסחררת. ההצלחה ההכי גדולה. ואפשר להגיד שאפילו זכיתי לקבל גב ממקור מאוד לא צפוי. ואפשר להגיד שאפילו מאדם שלמראית העין שם לי (ולרבים אחרים) רגל כשבעצם, מבלי להתכוון, הוא עשה לי טובה מאוד גדולה ולא נתן לי להתפשר על תוצאה בינונית. ומי יודע? אולי גם הפעם שמו לי רגל לטובתי.
שאני לא בעודף משקל, אני לא פוגעת בבריאות שלי ובכלל - משקל זה משהו שעולה ויורד בתקופות וכל עוד את לא פוגעת בעצמך ולא מזניחה את עצמך, זה בסדר. אני לא ביקשתי את החוות דעת שלך לגבי המשקל שלי. לקח לי המון זמן ומאמץ לבנות את עצמי מחדש, ירקתי דם כדי לבנות את המעט הביטחון העצמי והגאווה העצמית שיש לי, תפסיקי לעשות לי את זה, תפסיקי כבר עם ההערות האלה. חוץ מזה, חברה שלי נפטרה בגלל הפרעת אכילה, את יודעת את זה. דיברנו על זה כבר שזה פוגע בי, שעקב המוות שלה זאת נקודה עוד יותר רגישה אצלי, שזה לא נעים לי לשמוע את זה ושאני כן שמה לב לעצמי. ומעניין לי ת'תחת שגם אחי אמר את זה מאחורי הגב. מצידי שמלכת אנגליה תגיד את זה בכבודה ובעצמה. מצידי שג'ואן ריברס תרד מהשמיים על ענן, תצביע עלי ותצחק שאני שמנה. זה לא גורם לי לרצות לדאוג לעצמי עוד יותר, זה גורם לי לרצות ללכת לשירותים ולדחוף לעצמי את המברשת שיניים לגרון. אז תפסיקי כבר עם החרא הזה, אמא.
נ.ב. אם אתה באמת אמרת לה את זה מאחורי הגב שלי אז אתה פחדן.
אז עוד מישהו שרוצה להעיר לי הערה מטומטמת ומיותרת או שמיצינו?
