'אם תשאל פנס מה עינו רואה, יגיד - הכל מוצף אור.'

- "אני חייבת להצליח!"

- "אל תגידי את המילה 'חייבת'. מישהו ש'חייב' להצליח, מוכן להרוג בשביל זה ואת לא באמת רוצה להרוג בשביל זה. בגלל זה, את לא 'חייבת'. את 'רוצה'."

---

ובנושא אחר לגמריי אבל לא באמת.
אתה כבר שמעת את המונולוג הזה אבל הפעם אני רוצה להשמיע את זה לעצמי. כל מה שאמרת - היה נכון. בעינייך זה היה ברור. אבל אני עוד לא הייתי שם. אני עדיין הייתי בחושך ואפילו שניסית להאיר לי את זה, עדיין לא הייתי "שם". הבנתי כל מילה שאתה אומר אבל לא את המשפט. הבנתי כל עצם שציירת אבל לא את התמונה הגדולה. כיום, אני רואה. הכל היה נכון.

And it feels like heaven's so far away

זה לא פוסט "תשומי" ואני לא מתכוונת לפתוח בקלישאות האלה של "העיקר שאת לא סובלת" וכו'. כתבתי לך את זה מליון פעם, אפילו שאת לא באמת יכולה לקרוא את זה כבר. אני לא כותבת את זה כדי שישאלו מה קרה. ברגעים כמו עכשיו, אין לי כל-כך מה להגיד חוץ מזה שאת כל-כך חסרה לי. במיוחד בגלל הדברים שאני עוברת שיכלתי לספר רק לך. את יודעת עד כמה היה לי קשה לפתוח את הלב שלי כמו שפתחתי אותו בפנייך? את לא מבינה שאת אחת למליון? את יודעת אילו שמיניות באוויר עשיתי כדי לשפר את עצמי, בגללך? בזכותך? איך לסמוך אי פעם על מישהו כמו שסמכתי עליך? ברמה של לדבר על הדברים הדוחים שעברתי, שעברו עלי, שעברו דרכי? ברמה של לדבר על הרגשות האלה שלי? ברמה של לבכות בטלפון כמו שבכינו אחת לשניה? עם מי בכלל אני יכולה להרשות לעצמי לבכות בלי שינסו לעצור אותי כל הזמן? מי עוד ישמור עלי כמו שאת שמרת עלי מרחוק ואיך אצליח לאפשר למישהו לשמור עלי ככה אי פעם? בבקשה תמשיכי לשמור עלי

אז אל תשאל מדוע

זאת הייתה שנה מעניינת. השנה הזאת הייתה בסימן של לעשות מעשים ("Action brings good fortune"), סגירות מעגל מאוד מאוד הזויות והרבה למידה, תרתי משמע. המון.

אני אפילו לא בטוחה מה לאחל אבל אתחיל מלאחל שנה יותר טובה מהקודמת. ואם היא כבר הייתה טובה, אז שתהיה אפילו יותר. מה אכפת לכם?

с новым годом וכאלה...

וזו שלא ידעה לשאול

המפקד שלי אמר עלי פעם שזה שאני לא מבקשת (באנגלית זו אותה המילה לשתי המשמעויות), זה לא אומר שלא מגיע לי. 

הרגע הזה שאני מקבלת את התשובות שחיפשתי והן טובות אפילו יותר ממש שחשבתי שהן יכולות להיות אבל אין לי מושג איך ממשיכים מכאן. אני צריכה ללמוד איך לשאול. במיוחד לאור העובדה שלמדתי לדבר ולא פשוט להשמיע מחדש את המילים שכבר נאמרו לי, כמו פעם.

השיר הזה מזכיר לי ימים אחרים. אני לא יודעת האם אני מסתכלת בחיוך כי למדתי להתרשם גם מהזחלים או כי אני שמחה שזה נגמר.

לא מצליחה לנשום

Can't you see what you mean to me?

השבוע הזה הביא איתו המון סגירות מעגל מטורפות שהמון המון זמן התפללתי שיהיו. למזלי הרב, ההודעה על הסגירה הגיעה כשהייתה לי הפוגה קצרה מהעבודות להגשה כי ליומיים-שלושה לא הצלחתי להתרכז ביותר מדי חוץ מזה. מרבית התשומת לב שלי הייתה בלמצוא דרך להמשיך לשמור על הקשר עם האנשים שהיה לי חשוב לשמור איתם על הקשר שהקשר איתם היה בגבולות ישרא (המשפט הזה הגיוני בכלל?) ובלעכל את הכל.

השבוע האחרון גם לימד אותי יותר להפתח ופחות לחשוב על ה..."פאדיחה" שבזה, אם תרצו. הבנתי עד כמה אני לא באמת לבד ועד כמה פתיחות אחת מובילה לפתיחות אחרת. השבוע הזה היה מאוד קשה אבל בתוך כל הקושי הרב הזה, הקארמה הייתה כל-כך לצידי.

היה לי ברור מהרגע הראשון שראיתי את ההודעה, שהבלוג הקודם (פאק, לא מאמינה שהוא יהיה "הקודם"!) לא יעבור איתי הלאה. הבלוג וגם קודמו מגובים ושמורים היטב. האמת היא שעוד כשלא היה את איום הסגירה, נהניתי מדי פעם לחזור לפוסטים הקודמים שלי ולקרוא את התובנות שהיו לי אז וידעתי שלא ארצה למחוק את זה. הרבה פעמים, וזה משהו שגם כתבתי עליו פעם, אני מרגישה כאילו מישהי אחרת כתבה את הדברים האלה ולא אני. כאילו שברגע שזה יצא לי מהידיים (ומהראש) לעולם הפתוח, זה כבר לא באמת שלי יותר. זה שלכם וזה מקבל גם את הפרשנויות שלכם שלא היו שם כשכתבתי. אבל זה, בעיניי, אחד הדברים ההכי מדהימים שקורים כתוצאה מלכתוב לקהל. לקבל פרשנויות ותובנות שלא היו שם קודם.

כמו שאפשר לראות, החלטתי שהכי פחות כואב יהיה לי להתחיל דווקא "מאפס". זה לא באמת מאפס, הקוראים פה הם הקוראים שהיו גם שם אבל רציתי דף חלק. תרתי משמע. בין השאר, גם מתוך כבוד למקום הקודם שהייתי בו אבל... לא רק.

ובנימה זו...

טוב, אז התחלנו?

אני מודה שכן יש משהו טוב בעיניי בלפתוח דף חדש אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה, בכזאת הפתעה...

אני מנסה לכתוב ומרגישה משותקת ואולי להוציא את זה החוצה יזרז את תהליך ההחלמה. 

החיים שלי ממשיכים והלימודים לא נותנים לי לשקוע בזה אבל זה מאוד מאוד לא פשוט. אז... ברוכים הבאים לי?