השבוע הזה הביא איתו המון סגירות מעגל מטורפות שהמון המון זמן התפללתי שיהיו. למזלי הרב, ההודעה על הסגירה הגיעה כשהייתה לי הפוגה קצרה מהעבודות להגשה כי ליומיים-שלושה לא הצלחתי להתרכז ביותר מדי חוץ מזה. מרבית התשומת לב שלי הייתה בלמצוא דרך להמשיך לשמור על הקשר עם האנשים שהיה לי חשוב לשמור איתם על הקשר שהקשר איתם היה בגבולות ישרא (המשפט הזה הגיוני בכלל?) ובלעכל את הכל.
השבוע האחרון גם לימד אותי יותר להפתח ופחות לחשוב על ה..."פאדיחה" שבזה, אם תרצו. הבנתי עד כמה אני לא באמת לבד ועד כמה פתיחות אחת מובילה לפתיחות אחרת. השבוע הזה היה מאוד קשה אבל בתוך כל הקושי הרב הזה, הקארמה הייתה כל-כך לצידי.
היה לי ברור מהרגע הראשון שראיתי את ההודעה, שהבלוג הקודם (פאק, לא מאמינה שהוא יהיה "הקודם"!) לא יעבור איתי הלאה. הבלוג וגם קודמו מגובים ושמורים היטב. האמת היא שעוד כשלא היה את איום הסגירה, נהניתי מדי פעם לחזור לפוסטים הקודמים שלי ולקרוא את התובנות שהיו לי אז וידעתי שלא ארצה למחוק את זה. הרבה פעמים, וזה משהו שגם כתבתי עליו פעם, אני מרגישה כאילו מישהי אחרת כתבה את הדברים האלה ולא אני. כאילו שברגע שזה יצא לי מהידיים (ומהראש) לעולם הפתוח, זה כבר לא באמת שלי יותר. זה שלכם וזה מקבל גם את הפרשנויות שלכם שלא היו שם כשכתבתי. אבל זה, בעיניי, אחד הדברים ההכי מדהימים שקורים כתוצאה מלכתוב לקהל. לקבל פרשנויות ותובנות שלא היו שם קודם.
כמו שאפשר לראות, החלטתי שהכי פחות כואב יהיה לי להתחיל דווקא "מאפס". זה לא באמת מאפס, הקוראים פה הם הקוראים שהיו גם שם אבל רציתי דף חלק. תרתי משמע. בין השאר, גם מתוך כבוד למקום הקודם שהייתי בו אבל... לא רק.
ובנימה זו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה